השבוע נזכרתי באחד הערבים כשישבתי עם תומר, בני, כשהיה אז בן -11 לארוחת ערב ולפתע אמר: “את יודעת אמא, כשאני מנסה להצחיק- אני לא מצחיק, אבל כשאני לא מתכוון- אני דווקא יוצא מצחיק נורא…”
“כן, ככה זה,” אמרתי לו. “כשאנחנו מנסים להיות מישהו או לעשות משהו בכח- זה לא הולך.” ולא הבנתי בעצם עד כמה זה נוגע לי, עד שנכנסתי למקלחת, להוריד את שאריות היום הזה מעליי, ויחד איתם ירדה התובנה…מזה תקופה, שאני מנסה לכתוב משהו, פוסט, מאמר- משהו חכם ועמוק ו…זה נתקע. קופא. כלום לא יוצא.
“וואלה!” אמרתי לעצמי פתאום במקלחת, כשהמים שוטפים את הסבון, “גם אני, כשאני מנסה במיוחד- זה לא מצליח לי”.
התנגבתי וזחלתי אל המיטה, כשאני חורגת ממנהגי וסוחבת איתי לשם את הלפטופ. החלטתי לעשות את זה אחרת- לא “לנסות לכתוב” אלא פשוט להזרים מחשבות מתוכי ולכתוב.

כמה פעמים אנחנו מנסים להרשים?! את הבוס, את החבר, אפילו את ההורים- את האנשים הכי קרובים- וזה לא עובד. לא עובר. משהו מתפספס. אנחנו לא מביאים את עצמינו, אלא איזו דמות שרוצה לרצות, להצחיק, להיראות, אך היא לא אמיתית, חסרה בה אותנטיות וטבעיות. וכמה מאמץ זה דורש?! ואיזו אנרגיה זה לוקח מאיתנו?! ולמה אנחנו לא באמת סומכים על מי שאנחנו?
כי אז מגיע רגע, שבו הדברים נובעים מאיתנו באופן הכי פשוט וטבעי ומה אז? אימפקט נוצר! אנחנו מצחיקים, משפיעים, אנחנו נוגעים ואנחנו מתפלאים: מה בסה”כ עשינו?! זה לא דרש מאמץ, לא לקח שום אנרגיה. להיפך! המשוב שקיבלנו, רק הטעין אותנו ביותר סיפוק וערך עצמי.קורה לי הרבה בתהליכי האימון שאני מעבירה, שעולה הביטוי “אני מנסה”.
“מנסה” אני אומרת, זו מילה שלא קיימת אצלנו בשפה. פשוט תעשה. או תעשי. הייה ועשה!
תבדקו את זה על עצמכם. נסו לומר “אני אנסה לכתוב השבוע “, לעומת, “השבוע אני אכתוב!” (או כל נושא שאתם רוצים להתקדם בו) מרגישים את ההבדל?באמירה של עשיה יש יותר אחריות,יותר מחוייבות, יותר כוונה לפעול, פחות מקום לתרוצים והתחמקויות. ולכן גם יותר סיכוי שהיא תתממש. בלעשות אפשר גם להיכשל, זה לא בהכרח מיד מצליח- אך יש שם פעולה, ויש שם לימוד ומסקנה.אז בואו נרחיב טיפה, מתי אני “מנסה”?
אני “מנסה” כשמישהו מצפה ממני למשהו ואני מרגישה מאולצת לעשות אותו. הדבר לא בא מתוכי.
אני “מנסה” כשאני לא מספיק מאמינה שאני יכולה.
אני “מנסה” כשאני לא באמת מחוייבת.
במילה “מנסה” אני בעצם מחפשת פתח להתחמקויות, פתח לנסיגה, בין אם בגלל פחד או חשש כלשהו, בין אם נמנעת מלקחת אחריות.
אבל אם אני מסכימה לזרום עם הדחפים הפנימיים, עם היצר היצירתי שטבוע בי, עם כשרון או יכולת שיש בי- אין מצב של “לנסות”, יש פשוט עשיה שהיא תוצאה של הוויה. של אמונה. של מי שאני.
אם תומר למשל “מנסה” להצחיק- הוא רוצה לרצות. הוא מחפש להגיד את הדבר שיצחקו ממנו. אבל באופן פרדוקסאלי צחוק הוא ההפך הגמור בהגדרתו. צחוק מגיע מפאנץ’ ליין לא צפוי. מעצם ההפתעה. אנחנו צוחקים באופן לא מוסבר, כשנאמר משהו שיש בו הפתעה.
למה קראה שרה אימנו לבנה יצחק? כי היא הופתעה מהריונה וזה הצחיק אותה.
הומור אמיתי הוא משהו פנימי, לא צפוי -וזה בדיוק מה שעובד. לכן זה מצחיק!

עשיה- כלי לזיהוי ומימוש כוחות רדומים
אני לוקחת את התהליך שחוויתי בכתיבת הספר שלי, כדוגמה מפעימה.
נכנסתי אליו מתוך דחף חזק, שזה משהו שאני צריכה לעשות. לכתוב ספר. זה היה דחף לא מוכר. לא מובן. מה לי ולכתיבה. אבל לא “ניסיתי” אלא נכנסתי לפעולה מתוך להט ואמונה פנימית. ישבתי וכתבתי.
מה שמחבר בין מצב של דחף למצב של פעולה, הוא המקום של האמונה בעצמי, של תחושת בטן שכך נכון, וההחלטה המנטלית שאני לא מנסה –אלא עושה.
למרות שכתיבה לא היתה אף פעם כשרון מוכר שלי, קיבלתי פידבקים מחזקים דווקא על אופן הכתיבה. ותאמינו לי שעד אז לא הכרתי את הכח הזה שבי, ולכן התהליך גרם לחווית התרחבות של הכרות חדשה עם עצמי וסיפוק הנובע ממימוש של כשרונות רדומים.
דחף שאינו ממומש לעשיה- יכול לגווע, לעומת זאת הוא יכול להפוך לפרץ של יצירה, כזו שמעמיקה את ההכרות שלי עם עצמי ועם היכולות שלי וממלאת אותי בתחושת אושר מדהימה, האופיינית למימוש של כח רדום.
ובכל זאת, יש שיגידו, קל לאמר, קשה לעשות. נכון. אז הנה כלי שיעזור לכם – תתנתקו מהתוצאה והתמסרו לתהליך.
הקשיבו לפחדים ולקולות השואלים האם אצליח? האם יאהבו את מה שיצא? מה יגידו? האם ימכר? אבל אין לי ניסיון…כן, הקשיבו להם, אך אל תלכו אחריהם. תבחרו בדחפים הקוראים לכם להכרות מחודשת עם כישורים חבויים. אולי אז תצחקו כמו שצחקה שרה – כי תגלו הפתעה נעימה, אולי אפילו זו שחיכיתם לה מזה ימים ושנים.

האם לזה מתכוונים כשאומרים “עשיה מתוך ההוייה”?

אז תודה, תומר, בני היקר שהיית לי למאמן נפלא!