ככל שמקצועי התפתח ופגשתי יותר אנשים, התחוורה לי תמונה עגומה:
אנשים לא אוהבים את העבודה שלהם. הם קמים בבוקר מתוך אילוץ אל מציאות יבשה ואפרורית. “לסחוב”- זו המנטרה שהופכת עם הזמן למטרה.ולא שאני לא מכירה את המציאות הזו, אותה חוויתי במשך שנים על בשרי… אבל דווקא מפני השינוי שעשיתי- נכנס בי הלהט לשנות את האווירה לכל אותם אנשים.הייתי באותה תקופה מנהלת שיווק במפעל משפחתי. לא היה לי אומץ לקום וללכת, וגם לא מושג, הגדרה או רמז, למה שצריך להיות הצעד הבא. הסתובבתי בפרצוף חסר שביעות רצון, כתמים שחורים-עמוקים מתחת לעיניים, ושיממון גדול בלב.

תירצתי את זה כמו כולם- האשמתי את המשפחה, את המשכנתא, את הילדים, ואת כל מה שאפשר – העיקר לא לעשות צעד אמיץ אחד ודי.

אך הדחף הזה, שלא נתן לי מנוח, לא ביום ולא בלילה, הרים את קולו כך שהייתי חייבת רגע לעצור ולהקשיב.

אחרי שרשרת החלטות חסרות כל הגיון, הגעתי לחיים מלאי סיפוק, מרץ, סקרנות, ואהבה ליום החדש שנולד.

בחזוני, אני רואה עוד ועוד אנשים מתעוררים בבוקר, בחיוך ובמרץ.
בחזוני, הם מרגישים מועצמים. הם מרגישים מצליחים ומסופקים. העבודה היא חלק ממי שהם, מביאה לידי ביטוי את כישורם ממלאת את החיים במשמעות ועניין.
והכי חשוב- הם בתוכה מתוך בחירה חופשית.
מגיע לכל אחד מקום עבודה ששואף להצלחה מתוך מיקוד בתהליכים ובעובדים כבני אדם, ולא רק מתוך מיקוד בתוצאה.

כאן בבלוג אביא דוגמאות מרתקות, על תאגידים, ארגונים, חנויות ומשרדים שאמצו את שיטת הפנג שואי כדי להזרים את האנרגיות הללו בחללים ובעובדים- והתוצאות: מדהימות.

אז גם אם חונכת שיש הבדל בין רצוי למצוי, בין עבודה לתחביב, ובין פרנסה להנאה –
אני רוצה להיות הקול הקטן בתוכך שאומר, שאפשר גם אחרת…:) שהגשמת חלום היא בעצם להפוך את הרצוי למצוי, במקום העבודה כבכל תחום בחיים. לכל אחד מאיתנו יש ייעוד, ואת הכישורים והכלים להגשמתו, כל שנותר הוא להשיל דפוסים ואמונות, ולהפוך רצון למציאות.