קשה לדבר בימים אלו על יופי, כמו שבמובן הרחב יותר, קשר לדבר על יופי בתקופות הישרדות. ולא, אני לא מתכוונת להישרדות – פשוטה כמשמעה – אלא על חווית ההישרדות שכל חברה חווה בתחילת דרכה ולעיתים קרובות במהלך כל שנות קיומה.

יצאתי לשטח, כמו שאומרים, לדבר עם מנכ”לים של חברות סטארט אפ בשלביהן השונים, על הסביבה הפיסית של עבודתם ועל נראות החברה. הם הסבירו לי מה זה סטארט אפ בדרכים שונות – הסבירו לי על התנועתיות, הדינמיות, ההשתנות הקיימת ומתרחשת בכל רגע. הסבירו לי על מצב ההישרדות שלהם- ולכן נראות המשרד ועיצובו אצל רובם נתפס כמותרות.

ויכולתי להבין זאת – יכולתי להבין למה הם תופסים את היופי והעיצוב כמותרות – יכולתי להבין גם למה כל כך קשה לי להסביר להם את חשיבותה ומשמעותה של סביבת העבודה הפיסית שלהם.

התשובה היתה בתפיסת העיצוב והגדרת היופי בחברה שלנו – החברה המערבית.

עוד בראשית ימי הפילוסופיה ניסו להגדיר מה הוא “יופי” ולהכניס אותו לתוך מערכת חוקים וכללים.

הרב דניאל אפשטיין אשר תרגם את “עין פקוחה ולב פועם” של הסופר, משורר FRANCOIS CHENG כתב: “…יש יופי ויש יופי. בתוך היופי נוכל להבחין בין דרגות שונות, לפי סדר עולה. ישנו קודם כל יופי צורני: הכוונה היא ליישויות שהטבע מייצר ולחפצים העשויים בידי אדם… האומנות היוונית שייעדה פולחן ליופי הגוף האנושי קבעה למשך זמן ממושך את קני המידה להערכה: היחס בין החלקים, הסימטריה, הקצב הפנימי, ההרמוניה הכללית…”

למעשה, היופי הוא סוג של שיפוט אנושי, הנקבע לפי הכללים שחונכנו והורגלנו לחשוב. אם נוסיף לזה את שטיפות המח דרך הפרסומות והסרטים, דרך הטרנדים המובילים שניבטים דרך המסכים והמגזינים הרי שהיופי מוכתב על ידי מובילי דעת קהל, ולרב הוא נחלתם של בעלי הממון, ולכן וודאי לא מתאים לחברות ולאנשים שבמצב הישרדותי.

אבל מה אם…

מה אם ליופי ולעיצוב הגדרה אחרת?

מה אם יופי היא הדרך להגדיר ייחודיות?

מה אם היופי היא הדרך להחיות את החושים והכישורים בתוכנו?

מה אם היופי הוא הרוח הנושבת, השדה הנוצר בין ייחודיות אחת לייחודיות אחרת? בין פריט לפריט, בין פריט לאדם, ובין אדם לאדם?

מה אם היופי הוא יחסי הגומלין, הנוכחות שקיימת בין הפרטים, הפריטים והאנשים?

אצל הסינים, אבות שיטת הפנג שואי לעיצוב מרחב, כל דבר אומר יותר מאשר עצמו. כל דבר רומז ליותר מאשר עצמו. לכל דבר יש נפח ותהודה. בין הפרטים לבין עצמם, ובין הפרטים לבין האנשים נוצרת זרימה. הזרימה הזו יוצרת את האווירה. אווירה שלא נראית, אך מורגשת, והיא מכילה בתוכה את האתיקה. את ההבטחה והפוטנציאל שניתן להוציא מכל אדם ואדם, מתוך מערכת יחסים. את הערכים ואת המסרים התרבותיים. המרחב האווירתי הזה מחולל חיים ואנרגיה המשפיעים ומושפעים בתהליך אינסופי מכל הקיים בתוכו. ומכיוון שאת הזרימה הזו לא ניתן לראות ומכיוון שהאדם המערבי משתמש בעיקר בעיניו, הוא מתעלם ממנה ומפספס את משמעות וחשיבות סביבת העבודה הפיסית ואולי דווקא בתקופה המוגדרת אצלו כ”הישרדות”.

עוד ממשיך FRANCIOS CHENG (בתרגומו של הרב אפשטיין) : “…מדוע כל האוהבים יפים? הסיבה נראית לנו ברורה: כאוהבים הם רואים את סגולות החסד והיופי שלהם מרוממות בנוכחותו של האחר. כאוהבים, הם מוארים במבטו של האחר. אבל אם כך, מדוע נגביל את עצמנו לאוהבים בלבד? מדוע לא נרחיב ונאמר בקול ברור: כל מראה פנים אנושי, כשהטוב שוכן בו הוא יפה…אם כן, מה מוסיף היופי לטוב? אם הטוב מעורר בנו לפעמים את מושג החובה המוסרית, היופי הופך אותו לנוכחות מושכת, המעוררת בנו את התשוקה…ננסה עכשיו להציע את הנוסחא הבאה: הטוב הוא ערב לאיכות היופי, והיופי מצידו מקרין על הטוב והופך אותו לרצוי ומעורר תשוקה.”

אז מה אם זו היתה האנרגיה והאווירה שאליה היו נכנסים העובדים בכל בוקר מחדש, ובתוכה יושבים ויוצרים? מה אם הסביבה הפיסית, היתה זו המעירה ומעוררת את התשוקה ומרוממות את איכות וכישורי העובדים? האין יופי הוא תנאי הכרחי – ובלבד שהוא נתפס לא רק כקווים תואמים וכטרנד האחרון, אלא כנוכחות ייחודית היוצרת סינרגיה ואנרגיה בין כל מה ומי שנמצא סביבנו?!

סביבת עבודה פיסית יפה, על פי הגדרת היופי במאמר זה, היא תנאי הכרחי להצלחה. היא תנאי הכרחי לרומם את נפשו של העובד, את יצירתיותו ותפוקתו, את הלויאליות שלו ולעודד למערכות יחסים בין עובדים המובילים לשיתופי פעולה, עבודת צוות, סינרגיה ושמחה. וכן, דווקא, בתקופה הראשונה. בתקופה הקריטית, ההישרדותית – כי זו התקופה בה העובדים והחברה הכי זקוקים לרוח המנשבת, לכח הרצון, לתשוקה ולאמונה שהיופי מעורר בם. ואמרו על זה גם חז”ל: “…בית יפה וכלים נעים – מרחיבים דעתו של אדם”.