שבועות הוא חג הוקרה לתבואת האדמה וגם חג מתן תורה. יש בו את הלבן של הקדושה, ואת גוון החציר שמביא פשטות, בסיסיות וטבעיות. יש בו חקלאים, ושדות,וקציר– המזכירים לנו את עבודת האדמה ועבודת הכפיים. אותנטיות שאם לא נשכיל לשמר– היא תאבד. ויש בו סיפור על נשים אמיצות – על רות ונעמי, על הגורן, על אהבה ועל נאמנות.
זה היה לפני כ – 2000 שנה, ישבו להם חכמינו זכרונם לברכה, בתקופה שיש בה חורבן, אובדן וחוסר אמונה, ובמקום המצרים, הפעם אלו הרומאים המשעבדים. מה עושים? מה יוציאנו שוב מהשעבוד לחירות?
השבוע נזכרתי באחד הערבים כשישבתי עם תומר, בני, כשהיה אז בן -11 לארוחת ערב ולפתע אמר: "את יודעת אמא, כשאני מנסה להצחיק- אני לא מצחיק, אבל כשאני לא מתכוון- אני דווקא יוצא מצחיק נורא
ככל שמקצועי התפתח ופגשתי יותר אנשים, התחוורה לי תמונה עגומה: אנשים לא אוהבים את העבודה שלהם. הם קמים בבוקר מתוך אילוץ אל מציאות יבשה ואפרורית. "לסחוב"- זו המנטרה שהופכת עם הזמן למטרה.
זה התחיל לפני 13 שנים. ישבתי והנקתי את בני (שחגג השנה בר מצווה), כשנשמעה דפיקה בדלת. כמתנת לידה מקורית, שלחו לי חבילת מגזינים באנגלית.