שבועות הוא חג הוקרה לתבואת האדמה וגם חג מתן תורה. יש בו את הלבן של הקדושה, ואת גוון החציר שמביא פשטות, בסיסיות וטבעיות.

יש בו חקלאים, ושדות,וקציר– המזכירים לנו את עבודת האדמה ועבודת הכפיים. אותנטיות שאם לא נשכיל לשמר– היא תאבד.
ויש בו סיפור על נשים אמיצות – על רות ונעמי, על הגורן, על אהבה ועל נאמנות.

החג הזה מזכיר לי את תשובתו של הדלאיי לאמה כשנשאל, מה לדעתו הדבר הכי מפתיע באנושות. הוא ענה:
“האדם. מכיוון שהוא מקריב את בריאותו בכדי להרוויח כסף. ואז הוא מקריב את כספו בכדי להשיב את בריאותו. ואז הוא כל כך חרד לעתידו, שאינו נהנה מההווה. התוצאה הינה, שאיננו חי לא את ההווה ולא את העתיד, הוא חי כאילו לעולם לא ימות, ואז מת כאילו לא חי מעולם.”

ולמה נזכרתי דווקא בזה?
כי אנחנו כל כך מסבכים לעצמנו את החיים, הופכים אותם לכל כך מורכבים. הראש מלא מעודף מחשבות, הגוף דרוך מעודף מאמץ, הבית מלא מעודף חפצים, ומהפה – יוצאים לנו עודף מילים. וכשאנחנו נשאלים מה אנחנו הכי רוצים- התשובה הרווחת היא, שקט, שלווה, מנוחה.

אנחנו משוועים לחיים שיש בהם רכות. שהטבע האמיתי שלנו הוא זה שמוקרן החוצה. ללא מסכות, ללא מאמץ. פשוט להיות.

ומה לכל הפשטות הזו ולקדושה של מתן תורה?
אולי, זוהי התורה כולה?!
אולי זה הקשר בין עבודת כפיים לעבודת שמיים.

פשטות מכניסה את הקדושה לחיים על ידי כך שמביאה לתוכם הערכה, כוונה, טוהר ודיוק.
ולנו נשאר – לשנן ולא לשכוח – מה היא מהות החיים ולמה אנחנו באמת שואפים…
חג שמח!