קשה לדבר בימים אלו על יופי, כמו שבמובן הרחב יותר, קשר לדבר על יופי בתקופות הישרדות. ולא, אני לא מתכוונת להישרדות – פשוטה כמשמעה – אלא על חווית ההישרדות שכל חברה חווה בתחילת דרכה ולעיתים קרובות במהלך כל שנות קיומה.
שבועות הוא חג הוקרה לתבואת האדמה וגם חג מתן תורה. יש בו את הלבן של הקדושה, ואת גוון החציר שמביא פשטות, בסיסיות וטבעיות.
יש בו חקלאים, ושדות,וקציר– המזכירים לנו את עבודת האדמה ועבודת הכפיים. אותנטיות שאם לא נשכיל לשמר– היא תאבד.
ויש בו סיפור על נשים אמיצות – על רות ונעמי, על הגורן, על אהבה ועל נאמנות.
זה היה לפני כ – 2000 שנה,
ישבו להם חכמינו זכרונם לברכה,
בתקופה שיש בה חורבן, אובדן וחוסר אמונה,
ובמקום המצרים, הפעם אלו הרומאים המשעבדים.
מה עושים? מה יוציאנו שוב מהשעבוד לחירות?
אחד הכלים המשמעותיים שלקחתי מלימודי האימון (COACHING) – הוא ההקשבה. ולא רק בגלל שהקשבה היא כלי אימוני חשוב למאמן אלא בעיקר, בגלל שתרבותנו חולה במחלת חוסר ההקשבה, וזהו כלי חשוב לחיים.
השבוע נזכרתי באחד הערבים כשישבתי עם תומר, בני, כשהיה אז בן -11 לארוחת ערב ולפתע אמר: "את יודעת אמא, כשאני מנסה להצחיק- אני לא מצחיק, אבל כשאני לא מתכוון- אני דווקא יוצא מצחיק נורא
ככל שמקצועי התפתח ופגשתי יותר אנשים, התחוורה לי תמונה עגומה:
אנשים לא אוהבים את העבודה שלהם. הם קמים בבוקר מתוך אילוץ אל מציאות יבשה ואפרורית. "לסחוב"- זו המנטרה שהופכת עם הזמן למטרה.
בספר שמות ישנם מספר פרקים העוסקים בבנית המשכן. בכל פעם שאני נתקלת בפרשות האלו, שלושה דברים תופסים אותי.
האחד: אלהים יורד לפרטי פרטים בהסבר הקמת המשכן. החל ממספר היריעות מהן בונים את המשכן, סוגן, גודלן, הדרך לחבר אותן. צורת קרסי הנחושת, סוגי העצים, הכיוונים ועוד ועוד