Lorem Ipsn gravida nibh vel velit auctor aliquet.Aenean sollicitudin, lorem quis bibendum auci elit consequat ipsutis sem nibh id elit. quis bibendum auci elit.

+ 01145928421 SUPPORT@ELATED-THEMES.COM

טרק בפיליון ועקרון אי הוודאות

לאחרונה התחשק לי חופשה שיש בה פשטות עם איכות

חיבור לטבע וחיבור לטבע הטבעי שלי

זרקתי את זה למיכאל, בעלי שיחיה

והוא מיד קפץ על הרעיון.

יום אחד חזרתי הביתה והוא אמר:” מצאתי לנו את הטרק לחופשה”

יש דברים שהוא אומר, באופן שהוא אומר, שאני מרגישה

שכל מה שנשאר לי זה לומר – אחלה ולזרום

זה היה אחד מהם.

אז הנה סיכום, מרגיש פוסט קצת ארוך אך כתוב בזרימה ובפשטות

ממליצה לקרוא ולהתבונן בתמונות אולי תמצאו בזה גם דרך ליחד ולחוד.

סיכום היום הראשון

12 קמ

650 מ׳ עליה לא ממש מתונה

650 מ׳ ירידה

מסלול מעגלי.

נוף משגע, טבע בטבעיותו ושני כפרים ציוריים עם עצי דולב ענקיים.

מסביב הכל נקי, נעים ומלא אסתטיות.

שקט.

רק רחשי העלים

פכפוך המים ודופק הלב.

הוא ואני הולכים יחד וגם לחוד

ממעטים לדבר

מרבים לחוות ולהתענג

זה אותו הים, אותם איים שכל פעם מתגלים, אותו רכס הרים שעליו הולכים.

רק זוויות המבט משתנות ואנחנו לא מפסיקים לנשום את המראות,

את האויר הצלול את מזג האויר המרענן

ומאפשרים לרוח ללטף ולצנן אותנו בנעימות.

סיכום היום השני

8 קמ

טיפוס של 600 מ׳

שביל אחד ארוך בתוך גן עדן

 

כל הצמחים והחרקים והזבובים והדבורים והמים הזורמים כולם מוצאים מקום, מסתדרים עם עצמם ובינם לבינם.

אומרים שהליכה בטבע מחברת לטבע של עצמינו, כנראה גם אני מצאתי איזו שלווה וסדר

פנימי שאפילו זבוב טורדני, שאני לא יודעת אם זה היה אותו אחד שליווה אותי רב הדרך או

כמו במירוץ שליחים הם מתחלפים כל מקטע, בכל אופן הוא או הם לא הצליחו לעצבן אותי

ובכל פעם שזימזם לי באוזן  או התיישב לי על האף העפתי אותו חזרה בפפפוווו או בהינף יד.

השביל ארוך, אין- סופי,

כל עיקול מסתיר את הבא אחריו הדרך נגלית ועוד עיקול שמסתיר עוד חתיכת דרך.

לעיתים אחרי העיקול נפתח הנוף השמ-מים, אי ולאחריו עוד אי ועוד אופק.

אינסופיותו של הטבע מתגלית, הלב נפתח ותחושה של הוקרה זורמת מהלב לכל האיברים ולבריאה כולה.

השביל הזה מתחיל כאן ואין לדעת מתי הוא נגמר, ובתוך השביל, כדי להזכיר שאכן בגן עדן

אנחנו מתהלכים, אחרי עוד עיקול נגלה מטע עם עצי דעת מלאי תפוחים אדומים, והפעם אדם

הוא זה שהתפתה וחווה רק התפעמה וצילמה (כנראה היא למדה את הלקח שלה 😉)

סיכום היום השלישי

8 ק״מ

ירידה של 1,000 מ׳

התעוררנו במלון שממוקם בתוך גן העדן שטיילנו אתמול.  סוף העונה, היינו שם לבד. בחרנו שולחן

לארוחת בוקר וגיליתי שלאופק יש שכבות.

רבדים רבדים של איים שצבעם הלך והתבהר כמו סקלה בתוך מניפת צבעים.

הדרך ברובה היתה בירידה.

ירדנו מאתר סקי  אל הים בין שני כפרים וחורש שנחל  זרם בתוכו ומפעם לפעם חצינו אותו על

גשר. כמובן שהצטלמנו מכל זוית אפשרית. (למה אנחנו אוהבים להצטלם על גשרים?)

הדופק לא עלה היום אז לא שמעתי את פעימותיו

אבל על צווארי היתה תלויה שרשרת,

שהיא כקמע שאני תולה על עצמי בכל פעם שאני בחו״ל ללא משפחתי

והיא צלצלה כפעמון שתלוי על כבשה שרועה בשדה.

כך, כל פעם מצאתי עצמי כשהלכתי לאיבוד בתוך היופי האינסופי הזה

וכל שרציתי זה להתמזג איתו יותר ויותר

הגענו לחדר קטן שיושב בדיוק על הים, עם מרפסת שצופה אליו.

בסוף המסלול רציתי עיסוי.

מכיוון שאין כאן בנמצא, חלצתי נעליים, לבשתי בגד ים טבלתי במים הצלולים

והמרעננים ופסעתי יחפה על החוף לקבל רפלקסולוגיה מאמא אדמה.

והוא, בעלי שיחיה, נשאר לצפות בי מהמרפסת. באמת כל חדר חייב מרפסת

סיכום היום הרביעי

8 קמ

כ-250 מ׳ ירידות ו- 650 מ׳ עליות

טילנו היום לאורך החוף המזרחי של פיליון. עברנו במפרץ שצילמו את מאמאמיה.

היה מאתגר. אולי כי כבר אני מרגישה את עייפות החומר,

אולי כי המסלול היה קצת קשוח והטמפרטורה -29 מעלות, אולי הכל יחד.

הנוף, במקום לעצור לי את הנשימה הרחיב לי את הנשמה

המים על כל גווניהם – מקור השראה לתודעה.

צלולים, נקיים, מרעננים, רגועים ונינוחים. בהירות עד המעמקים.

כך אני שואפת שתהיה תודעתי – שאראה למעמקים בבהירות וצלילות עד 120

בקילומטר האחרון אני ממש מתעייפת, מעיזה להציע לקחת טרמפ. ״לא, מה פתאום״ הוא מיד עונה.

״אבל אנחנו לא בניווט של מטכ״ל״ אני אומרת ואין תגובה. אני מבינה וממשיכה ללכת.

עוד חצי קמ, נעצרת מכונית לידינו, שלוש ישראליות חמודות ״רוצים טרמפ״ אני מיד קופצת ״כן״

הוא – “תעלי, אני ממשיך ללכת

אבל איך אשאיר אותו לבד, בחצי האי  פיליון? רעות ואחוות לוחמים.

אז נשכבתי רגע על הגב הרמתי רגליים כדי להחזיר קצת דם ללב והמשכתי ללכת.

בזכות נחישותו זכינו לעבור ביער של עמי ותמי מלא ברקפות, שרכים עצי דולב ענקיים – חלום

סיכום יום חמישי

במלון קטן ומשפחתי מוקף ביער של עמי ותמי נשארנו לנוח.

מדיטציה, ספר, מסג׳, ארוחת צהרים קלה, מנוחה ארוחת ערב

שבת שלום

סיכום היום השישי

8 קמ׳

400 מ׳ עליה, 400 מ׳ ירידה

היה היום יום חם במיוחד. השמים היו בהירים והשמש האירה וחיממה במלוא תפארתה.

בתוך גן העדן שהלכנו גם הנחש חצה את השביל ממש לפנינו, הפעם לא התפתינו לו

לקחנו צעד אחורה ונתנו לכבודו לעבור.

כל הדרך נפלו ערמונים מהעצים כמו מטח שיורד מהשמים וקצת אספנו לשים על התנור בחורף.

עצי התפוחים האדומים וענבים בשרניים גם גדלו בגן העדן ואדם שוב התפתה.

יופיה של הדרך לא משביע ולא מרגיש שנמאס.

היום היא נתנה לנו השראה לגינה.

שביל שמצידיו שרכים וצמחים ממש כאילו טיילנו בתוך גינה מטופחת ויפה,

ומדי פעם נפתח הנוף והתגלה המפרץ.

והיה רגע אחד שהסדרנו נשימה ( יותר אני) בתוך חורש של עצים עם צמרות וגזעים גבוהים במיוחד

ורק קולות הטבע נשמעו. רחש העלים והרוח וזמזום של דבורה

ולפתע פעמון נשמע ממרחקים, כמו ניגן מוסיקה ייחודית. זו היתה כבשה ואחריה כלב שהלכו יחד, לאן?

רק הם יודעים,

אך עבורינו היתה זו תזמורת עם קול ראשי של הפעמון ומקהלת ליווי של העלים,

הרוח והברחשים, משחקי אור וצל ששיחקו צמרות העצים עם השמש  ובתוך זה אנחנו שוהים ומשתהים.

(כל כך השתהנו, שאפילו לא צילמנו)

סיכום היום השביעי

יום ההליכה ה-6

6 קמ׳ ירידה של 350 מ׳

יום יפיפה 25 מעלות.

בריזה טובה מהים

הליכה לאורך מסילת רכבת ישנה שנבנתה במאה ה-19 והפסיקה לעבוד בתחילת המאה ה-20,

בסופי שבוע היא עוד עושה את הדרך ומחברת בין העיר וולוס לכפר מיליס שהיה בעבר עיר בירה של פיליון.

מסלול יפיפה כולו ירוק והשמ-ים מלווים כרקע.

מכיוון שלא ניתן לעלות על הרכבת, ניסיתי להיות הרכבת והלכתי על המסילה.

מסילה צרה.

לעלות על הרכבת או להיות הרכבת הרגיש היינו הך.

הדרך מנותבת ומנתבת.

הבחירה היחידה היא להסכים להיות מובלת או לצעוק ׳תעצרו, אני רוצה לרדת׳ (זה כבר קרה לי לא פעם בחיים 😉)

בשלב מסוים ׳ירדנו מהפסים׳ ותפסנו נתיב אחר שהוריד אותנו לים.

לאותו ים שהיווה רקע לכל המסלול, אותו ים שנותן מרחב נשימה, ששלח אלינו בריזה טובה בזמן ההליכה.

זה אותו כחול אינסופי שכל פעם מחדש גורם ללב להתרחב, לחייך ולהזרים לגוף אנרגיה טובה.

בים סיימתי מסלול. בשבילו זה היה עוד  פיס אף קייק.

ומי שמכיר אותו יודע שהוא דגם הרבה פיסייס תרתי משמע.

בכל אופן, הוא זרם, עשה טובה  והסכים לזרוק איתי את הכובע.

נוסעים ליומיים לנוח על החוף לפני שחוזרים. זה היה מלון סוף, למי שרוצה המלצות.

סיכום הטרק

עברו כמה ימים החוויות שקעו וכמה תובנות עלו

אחרי שהוא אמר שהוא מצא לנו את הטרק, הסתכלנו עליו יחד באינטרנט.

המסלול היה מוגדר בקושי בינוני, אבל בינינו המסלול לא היה קל, יעידו גם אחרים,

אפשר אפילו לומר שהיו מקטעים קשים.

לא יודעת איך לומר אבל הקשה לא היה קשה.

מסביב היה כל כך יפה, כל כך מרענן, מרחיב את הדעת  ואת הלב שהמאמץ הפיסי היה בטל בשישים.

סיימתי כל מסלול בחיוך, הייתי מלאת חיוניות ומצב רוח טוב וזה מחבר אותי

לעיקרון אי הוודאות.

הגעתי לטרק הזה ללא כושר בהליכה.

עליה הכי קטנה מעלה לי מיד את הדופק.

אם היה רשום באינטרנט שהמסלול קשה, לא היינו חושבים שהוא בשבילי והיינו מוותרים.

.כנראה, בחיים כדאי להשאיר, במודע או לא במודע, איזשהו אי של אי וודאות,

אי הוודאות הופך לאי של מרחב אפשריות. אנחנו מגלים על עצמינו שאנו מסוגלים

הרבה מעבר למה שנדמה לנו, זה מוציא אותנו מקופסא, מהרגלים ומרחיב את עצמינו.

אי הוודאות מפתיעה ופותחת, מציעה דברים מעבר למה שאנחנו חושבים על עצמינו, על האחרים ועל הדברים עצמם.

אם נקודתית קשה, גם בטרק וגם בחיים אפשר לעצור לרגע, לנשום, להסדיר נשימה.

להתבונן פנימה והחוצה. לסרוק את הנוף והטופוגרפיה החיצונית והפנימית

להקשיב לרחשי הלב, העלים, רחשי הגלים וזמזום החרקים.

הקשבה לקצב הפנימי הופך כל קשה לאפשרי

המקל (מקלות הליכה) מקל. תבחר.י לך את המקלות שיקלו על הדרך שלך

ותנ.י לדרך (תרתי משמע) להפתיע אותך

חג שמח וחתימה טובה

Sorry, the comment form is closed at this time.